רסלר ואח' נ' מגדלי אלרוב - ניהול והפעלה בע"מ

החלטה

ביום 17.4.12 התקיים דיון מקדמי בתיק דנא, במסגרתו הוריתי מיוזמתי לצדדים להגיש טיעון קצר בשאלה הנוגעת לסמכות העניינית של בית המשפט בכל הנוגע לסעיפים 67 ו – 68 לתובענה שבפני.

הצדדים הגישו טיעון כנדרש, כאשר הנתבעת העלתה בטיעונה טענת העדר סמכות עניינית ביחס לסעיף 70 לכתב התביעה, בכל הנוגע לחלק המבקש צו האוסר עשיית דין עצמית, דוגמת הפסקת אספקת מים או כניסה התובע לחניון, לבריכה או לבנין.

איפשרתי לצדדים להגיב האחד לטיעון משנהו, ולהלן החלטתי.

המדובר בתובענה הנוגעת למחלוקת בין התובעים, המתגוררים בבנין בתל אביב, לבין חברת הניהול המנהלת את הבנין. בתובענה מעלים התובעים שלל טענות כלפי הנתבעת, בכל הנוגע לניהול הבנין.

בסעיף 67 לתובענה מתבקש בית המשפט להצהיר כי "חיוב הדיירים בגין פינוי המכולות היה שלא כדין ועל הנתבעת לגרום להחזרת הסכום שגבתה הנתבעת מן התובע עובר פינוי המכולות...".

בסעיף 68 מתבקש בית המשפט להצהיר כי "על הנתבעת לגרום להשבת 50% מעלות המתקן לניקוי חלונות....".

התובעים העמידו את תביעתם הכספית האישית בגין רכיבים אלה על סך 6,666 ₪.

הן התובעים והן הנתבעים אוחזים בדיעה כי סעדים אלה הינם בסמכותו העניינית של בית משפט זה. הנתבעת מוסיפה, כי אין עסקינן בשאלת סמכות עניינית אלא בשאלה האם זכאים התובעים לקבל סעד מעין זה, שכן לטענתה, המדובר בתביעה נגזרת הלכה למעשה והתובעים לא נקטו בפרוצדורה הראויה.

ואכן, עיון בטיעון מטעם התובעים מגלה כי יש ממש בטענה, על פניו: בסעיף 3 לטיעוניהם מציינים התובעים כי הם אינם חפצים לתבוע השבה של הכספים מאת המשיבה, חברת הניהול, שכן קבלת סעד מעין זה פירושו קבלת כספים מעצמם ומשכניהם, משום שהללו יזדקקו לשלם הסכום לנתבעת לאחר שתחוייב בו...

לכן, גורסים התובעים, בסעיף 4 לטיעוניהם, כי למעשה "דומה הדבר לתביעה נגזרת בה נכנס בעל מניות לנעלי חברה אשר אינה מתפקדת כראוי....".

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אף אני סבור כי הסעדים הנזכרים בסעיפים 67 – 68 לכתב התביעה מצויים בתחום הסמכות העניינית של בית משפט זה, מה גם ששווי העניינים שבמחלוקת מצוי בגבול הסמכות של בית משפט שלום (ראה הפתיח לתובענה, בו מצויין כי סכום החיוב בגין המנוף (מחצית) הינו כ – 761,000 ₪ ואילו בגין פינוי המכולות מדובר בכ – 154,000 ₪). אציין כי לענין האגרה יש לבחון הדברים בנפרד.

אשר לזכאות התובעים לקבלת סעדים מעין אלה (מעבר לסעד הכספי של חלקם בסכומים), הרי שצודק ב"כ הנתבעת, כי ענין זה אינו שייך לסוגיית הסמכות העניינית, אלא לגוף הענין, וענין זה יוכרע בהמשך.

בנוגע לסעד של איסור עשיית דין עצמית הנתבע בסעיף 70 לתובענה – התובעים גורסים כי מדובר בשימוש במקרקעין ואילו הנתבעת גורסת כי מדובר בסעד שלא ניתן להערכה כספית ולכן מצוי בסמכות שיורית של בית המשפט המחוזי.

בענין זה דעתי כדעת התובעים. הנושא של שימוש בבריכה או בחניון או כניסה לבנין עצמו הינו שימוש במקרקעין באופן מובהק, ענין המסור לסמכותו של בית משפט השלום (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984).

אשר לאספקת מים לדירת התובעים – הרי שלטעמי מדובר בנושא הקשור קשר הדוק לשימוש במקרקעין, ולכן הוא בגדר סמכותו של בית משפט השלום, ונכונים הדברים ביתר שאת כאשר כל הסעדים שבתובענה מצויים בסמכותו בית משפט השלום.

בכל מקרה, גם אם תאמר כי הסעד של אספקת מים אינו בסמכות בית משפט שלום, הרי שמדובר בסעד טפל יחסית ליתר הסעדים בתובענה, ובהתאם לפסיקה הנוהגת בענין זה, ובעיקר על מנת למנוע כפל התדיינות שתוביל לבזבזו זמן וסכנה לפסיקות סותרות, מוקנית אף לגביו סמכות לבית משפט השלום. ראה ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד פ"ד יג 260, 267. כן ראה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 22 והאסמכתאות שם .

סוף דבר, הגעתי למסקנה כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה על כל סעדיה. מובהר כי אין בקביעה זו משום הבעת עמדה לזכאות התובעים לסעדים ובמיוחד בכל הקשור לסוגית התביעה הנגזרת.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ב, 20 מאי 2012, בהעדר הצדדים.